בעקבות ההכרה של האוניברסיטה בשיתוף הפעולה שלנו, במהלך מושב פיקוח בו דנו במתודולוגיות שיתופיות, ענת איתרה והציעה את מתודולוגיית הדואואתנוגרפיה, שהומשגה ופורסמה לראשונה ב-2005 על ידי סוייר ונוריס. דואתנוגרפיה מוגדרת על ידי נוריס, סוייר ולונד, (2012) כשיטת מחקר שיתופית המעסיקה שני חוקרים או יותר, המפגישה את הביוגרפיות שלהם על מנת לספק הבנות מרובות של תופעה חברתית. על ידי שימוש בסיפורי החיים שלהם כאתר לחקירה ועל ידי יצירה משותפת של נרטיבים דיאלוגיים, הם מאפשרים לקורא לעסוק בשיחה ולקבל את נקודות המבט של כל משתתף ושלו. המחברים גם הזכירו שתהליך הדו-אתנוגרפי היה טרנספורמטיבי עבור הסופרים בשל אופיו הדיאלקטי. (נוריס, סוייר ולונד, 2012). בשל תנאים אלו של המתודולוגיה ובעיקר העמדה השווה של המשתתפים אשר הפכה אותה לעדיפה על פני התלמדות, ענת ואני אימצנו מתודולוגיה זו וזו הוכרה על ידי הממונים שלנו.

הדואואתנוגרפיה אומצה גם משום שלפי סוייר וליגט (2012), הדואתנוגרפיה מבוססת על מושג ה-currere של Pinar (1975), הכולל צורה קריטית של אוטוביוגרפיה ולימודי תכנית לימודים. לכן, המתודולוגיה אפשרה לשנינו לחקור ולהציג את הניסיון האישי והמקצועי שלנו. Sawyer and Liggett (2012) ציינו כי בדו-אתנוגרפיה החוקרים בוחנים את היחסים הדיאלקטיים המרובים בתוך תוכניות הלימודים הקשורות זו בזו של חוויה חיה. מערכות יחסים דיאלקטיות אלו הן רגרסיביות, פרוגרסיביות, אנליטיות וסינתטיות, מכיוון שהחוקרים בוחנים כיצד הנרטיב שלהם קשור ונגזר מאירועי עבר והווה, ובמהלך התהליך, הם מפרקים ומשיגים מחדש את תפיסותיהם (Sawyer and Liggett, 2012). ). לפי נוריס (2008) וסוייר ונוריס (2013), התהליך של Currere מבוסס על ההכרה שהמשגה היא על-זמנית ומשתנה לאורך זמן (Norris, 2008; Sawyer and Norris, 2013). לפי Sawyer and Liggett (2012) דואואתנוגרפים חוקרים חוויות חיים על ידי התייחסות אליהם כטקסט לימודי, ובהתבסס על משחק הגומלין הדינמי של Currere, הטרנספורלי, המרחבי והרעיוני, הם מעוררים, קוטעים ויוצרים תפיסות ומשמעויות חדשות במהלך התהליך. Sawyer and Liggett (2012, התייחסו לעבודתם הקודמת עם נוריס ולונד וקבעו שהתהליך הרב-דיאלוגי מספק זירה להרס של דעות קדומות לגבי נושא או התרחשות מסוימת והקשר של החוקרים אליו (Norris & Sawyer, 2004). ; Norris, Sawyer, & Lund, 2012; Sawyer & Norris, 2009 ב- Sawyer and Liggett, 2012. (Sawyer and Liggett, 2012). Sawyer and Liggett (2012) הזכירו גם את Roth (2005) שקבע כי הדיאלוג עם חוקר שותף בדואתנוגרפיה מקדם מודעות מודעת להבניות חדשות של משמעות בתוך הקשר חברתי. החוקרים מציבים כל אחד את האוטו-אתנוגרפיה שלו מול זו של האחר והתהליך מאפשר שיטה שיטתית להתמודדות עם דעות קדומות ודעות קדומות של האדם עצמו, במקום רק להשעות את השיפוט או הגשה של משתתף אחד (Roth, 2005 ב-Sawyer and Liggett, 2012). תכונה זו של דו-אתנוגרפיה אפשרה לי לחקור ולשקול מחדש את ה-DMP שלי ואת בחירת ההתערבות שלי בנושא. הוא סימן שהצגתי למתרגל עמיתי לאור המשוב שלה. זה עזר לי להבין את הרציונל לבחירות שלי שהתרחשו לאור הנסיבות שהתקיימו באותה תקופה. אולם בהסתכלות לאחור עליהם בדיעבד, בעקבות חוויות שהתרחשו בהמשך המקרה או בחיי האישיים והמקצועיים, ייתכן שבחרתי בהתערבות אחרת. חשוב מכך, שותף-חוקר-עמית-מתרגל סיפק משוב קריטי על ה-DMP שלי ולעתים קרובות יכול היה להציע דרך פעולה אחרת. דיאלוג זה גרם לנו להיות מודעים לדעות הקדומות והשיפוטים הקדומים של עצמנו ואפשר לנו להתמודד איתן, תוך התוודעות להבניות אלטרנטיביות של משמעות.

הידע האישי והניסיון שלי בפרקטיקה היו מוקד המחקר ומקור הידע המעשי שביקשנו להמשיג. סוייר ונוריס (2013) הזכירו את אוברג (2002), אשר סיכמה את השיטה הדואואתנוגרפית ככזו המאפשרת לחוקרים לראות בעצמם את אתר המחקר ולא את נושאו. לפי שיקול זה, החוקרים בוחנים את הסיפורים, הזיכרונות והאירועים הקריטיים שלהם במרחב שלישי שנוצר בין העצמי, השותף לשיתוף פעולה וההקשר. לטענת המחבר, שיטה זו מאפשרת התמקדות ביצירת שקיפות וכן ניסוח של נקודות מבט, מחשבות והבנות, על מנת ליצור שחזור רפלקסיבי עצמי (Oberg, 2002, ב-Sawyer and Norris, 2013). יחד עם שותפי לחוקר, בדקנו את חוויות החיים האישיות והמקצועיות העומדות בבסיס הנחות היסוד שלי, מהן נגזר הרציונל לבחירתי בהתערבות. זה התרחש בתוך זירת המחקר שהייתה מרחב שלישי בין החוקרים השותפים להקשר המקצועי. הידע המעשי שלי פורק לאבני הבניין הבסיסיות שלו ובאמצעות דיאלוג רפלקסיבי עם עמית, המתרגל שוחזר לידע מעשי שניתן להעברה בין אישי.

רעיון השקיפות בדו-אתנוגרפיה, המתואר על ידי אוברג (2002), המספק לקורא תובנה לגבי הדיאלוג שהתרחש, היה גם תכונה חשובה של המתודולוגיה עבורנו. מחקר איכותני מועט פורסם לגבי ידע סמוי בפסיכותרפיה, וגם לא ספרות המתארת תהליכי מיצוי שלו. עבודתם של סטיילס (1995) ושל דאוד וקורצ'יין (2002) הן שתי דוגמאות שפורסמו לכך שמצאתי בספרות. תהליך מיצוי והמשגת הידע השקט שלנו היה בונה והתפתח באופן דינמי במהלך תהליך ההכשרה, ולדעתי תהליך כזה נחקר בצורה הטובה ביותר על ידי שני המשתתפים בו. לפיכך, היה צורך להעניק לקורא גישה ישירה לתהליך החקירה שביצענו שהמורכבות שלו הייתה צריכה להתפרש בקפידה.

מאז הפכנו לשותפים מקצועיים בשנת 2006, ענת ואני קיימנו דיונים שוטפים, רפלקטיביים, רפלקטיביים, מקצועיים, שהתקיימו במפגשים פנים אל פנים שקבענו על בסיס שבועי קבוע, שיחות טלפון, הודעות טקסט, מיילים ומסמכי טקסט משותפים מקוונים. . הדיונים שלנו התקיימו כמובן בעברית, השפה בה דיברנו אנו והמטופלים שלנו. הדיאלוג שלנו במסגרת ההדרכה שלנו לפיקוח עמיתים לא תומלל באנגלית ונשמר כמסד נתונים מכיוון שהוא לא הוכר על ידי המפקחים הקודמים שלנו כמתודולוגיה שלנו. התחלנו בעבודה עם המפקחים החדשים שלנו, ענת ואני פתחנו בדואואתנוגרפיה, על מנת להקשר למרחב ההכשרה שלנו ולנהל שלב נוסף בתהליך הדיאלוגי המתועתק בו-זמנית בטקסט. הדו-אתנוגרפיה תספק ראיות מוצקות ותהווה מסד נתונים שידגים בבירור עבור הממונים שלנו וקוראים אחרים, את תהליך מיצוי והעברת הידע שביצענו. דואתנוגרפיה תספק מרחב לכל אחד מאיתנו לנתח את ההבנות שלנו במהלך התהליך, תספק לקורא תובנה לגבי התהליך האותנטי שביצענו ותאפשר לקורא להקשר להקשר של תרומתנו, הניתוח וההבנה האישיים שלנו. הצגת לקורא את הפרשנות שלנו לחוויה הסובייקטיבית שלנו בתהליך מופשט, לא תספק את התמונה המלאה של התהליך מכיוון שהיא לא תספק לקורא גישה ותובנה לגבי התהליך הממשי שהתרחש במרחב השלישי שתואר על ידי Oberg (2002) ). הדיאלוג בדואתנוגרפיה מספק לקורא מבט מקרוב יותר על התהליך הדיאדי, על ידי הצגת ראיות קונקרטיות לו, ומאפשר מילוי קריטריוני המהימנות של מתודולוגיה איכותית, ובמיוחד שקיפות ואותנטיות.

Norris, Sawyer and Lund (2012) הצהירו שקוראי דואואתנוגרפיות מוכרים כיוצרי משמעות פעילים בתוך טקסט המחקר כפי שתואר על ידי רוזנבלט. (רוזנבלט, 1978). נוריס, סוייר ולונד (2012) התייחסו לדו-אתנוגרפיות כ"טקסטים זורמים שבהם הקוראים עדים לחוקרים באקט של חשיפה נרטיבית והמשגה מחדש" כפי שתואר על ידי Pinar (1975) כאשר הם חוקרים ומשחזרים את אמונותיהם בעבר (Pinar, 1975 ב- Norris סוייר ולונד, 2012). Norris, Sawyer and Lund (2012) ציינו שדואתנוגרפים מבצעים את מעשה המחקר עם מטרות מרובות ולעיתים קרובות קשורות זו בזו, והתייחסו ל-Barber (1989) שהזכירה שמטרה אחת היא ללמוד על עצמו מה"אחר" (Barber, 1989). הבחירה שלנו בדו-אתנוגרפיה קיבלה חיזוק מהתפיסה שהועלתה על ידי נוריס, סוייר ולונד, (2012) לפיה הצגת שני קולות המציגים כל אחד את נקודת המבט שלו, מעודדת את הקורא לפתח משלו (נוריס, סוייר ולונד, 2012). הבנה זו עמדה בקנה אחד עם הנחת היסוד של גישתנו להוראה בקורסי ההכשרה שלנו, שבה כל אחד מאיתנו מציג לתלמידיו את נקודות המבט השונות שלו, מה שלעתים קרובות יוזם ויכוח ומעניק לגיטימציה לפיתוח נקודת המבט האישית של כל חניך.

בשנת 2018, התחלנו לחבר דיאלוג בטקסט באנגלית בהתאם לשיטת הדואואתנוגרפיה, בתוך מסמך מקוון שיתופי. הליך זה איפשר את השקיפות הנדרשת לרמת האותנטיות והאמינות שדרשנו מעצמנו כחוקרי אתיקה. הדואואתנוגרפיה הייתה שיטה שיתופית, שבה ענת כתבה את חלקה בדיאלוג ובשל הדיסגרפיה שלי, ענת הקלידה את הנרטיב המילולי שלי שהכתבתי לה. ההצהרות שלי עברו אז סקירה ועריכה בשפה האנגלית על ידי אנה, דוברת אנגלית שפת אם. בעקבות עריכתה, ענת ואני סקרנו כל אחד את חלקי בכתב היד וקיבלנו או תיקנו את התיקונים של אנה, על מנת להבטיח שהטקסט עדיין ישקף מדויק של מה שהתכוונתי להביע. לכן, כל משתתף, מילא תפקיד שווה, בחר וערוך את המילים שלנו בתוך הדיאלוג בדואטנוגרפיה.

הדיאלוג בדואתנוגרפיה ניסה לשקף חלק מהדיונים המקצועיים שניהלנו במהלך אחת עשרה השנים הקודמות. עם זאת, כבר דנתי בהבחנה בין תפקידי המורה והתלמיד במסגרת שלנו שהייתה קיימת בתחילת התהליך, מיחסי הכוחות ופער הידע של הדיאד במסגרת החניכות המסורתית. יתרה מזאת, מסיבות שכבר דנו, הדיאלוג בדו-אתנוגרפיה נוצר בסוף תהליך המחקר כאשר שני המשתתפים היו עד אז מתרגלים מנוסים שלכל אחד מהם הייתה הגישה האישית שלו לתרגול עם ילדים, מתבגרים והוריהם. לכן, היה קשה לדמיין את תפקידי המורה והחניך, ובמקום זאת, הוא כלל דיאלוג בין שני עמיתים מקצועיים מנוסים. אף על פי כן, בדומה לדיונים הקודמים שלנו, החלקים הראשונים של הדואואתנוגרפיה החלו עם הצגתי של וינייטה מאחד המקרים שלי עם ילד, נער ומשפחתו, שכללה התערבות שערכתי איתם. במהלך שתים עשרה השנים של הדיאלוג שלנו שהחל ב-2006 והשיג הקשר טקסטואלי בדו-אתנוגרפיה שלנו ב-2018, הידע המעשי השקט שלי נשלף בהדרגה, וחובר בשיח המקצועי, דרך העברה למתרגל אחר. הדיאלוג בדואתנוגרפיה מדגים לקורא תהליך זה באופן אותנטי. בזמן שחיברנו את הדו-אתנוגרפיה, המשגתי את רצף ארבעת השלבים של ההליך לתהליך של מיצוי הידע השקט שביצענו.